понедельник, 20 мая 2019 г.

מה אנחנו רואים?

אנחנו לא רואים את המציאות .
אנחנו רואים את מה שיש בתוכנו.


ההרגשה המוזרה שהעולם שלנו לא אמיתי לחלוטין קיבלה ביטוי בדתות, פילוסופיות ודתות-פילוסופיות. היו אף כאלה שטענו שאנחנו - חלום של עצמנו או חלום של אלהים. גישה פרקטית נרתעת ממודלים כאלה שלא עוזרים בקידום  חיי משמעות, ואלו וגורמים לייאוש ולחוסר מעש. הגישה שלי מעשית מתוך נסיונות לעזור לאנשים קונקרטיים לתת להם דרך של תקווה ומשמעות המושתת על אמת כמו שהיא בידינו - אמת שניתנה לבני אדם. 

בעולם  הפסיכולוגיה והגוף, אינפורמציה וטבע, אנחנו רואים רק דברים שיש בנשמה שלנו מעין סוג של השתקפות מלכתחילה, מקור ודמות של אותו עניין בחוץ שאנחנו רואים או חוקרים. העולם שבחוץ נמצא בקטנה בעמקי ליבנו. בגלל זה אנחנו רואים אותו, בגלל זה אנחנו מרגישים שייכים. 

מה זה לראות אלוהים? 
נשמת  האדם בנויה חלקים חלקים. לרבים מהם יכולת לקלוט חלקים מסוימים מהעולם, להיכנס עם העולם לדו שיח ולהשפעת גומלין. זה דומה לים עם הרבה איים בתוכו.  יש בתוכנו חלק ייחודי שיכול להתקשר לטרנסצנדנטי, למה שמחוץ לעולם, מעבר למילים וסמלים. אבותינו קראו לזה חלק אלוה ממעל, החלקיק האלוהי של הנשמה. החלק הזה יכול לקלוט את המופשט מכל צורה. אנחנו כבני אדם שונים ומשתנים בהתאם למקום מיקוד הקשב ומיקוד החשיבות.  אם נתמקד ברצון קונקרטי - נהיה גשמיים עד איבוד צלם אנוש. אם נמקד את הקשב בחלקיק האלוהי של הנשמה העומד מול האין סוף הבלתי נתפס - נחזור לצורה הקדושה. לעולם לא נתפוס את הבלתי נתפס.  מה שאנחנו יכולים לדעת - זה את עצמינו בפוקוס המיוחד השומע את הדממה, הרואה את האין ומזה מתמלא בכל כוחות הבריאה. החלק הקדוש של הנשמה עומד בהר הקודש הפנימי. לפניו הלא נודע, מאחוריו - כל העולם מתחילתו ועד סופו. מאחוריו כל הקודש ואחרי זה גם החול. 

כשאנחנו מחפשים את האלוהים אין מה לחפש בחוץ. יש לחפש בתוך הנשמה את החלק שעומד בקודש. הוא עומד ב"קול דממה דקה" בלי מילים כי המילים שייכות לעולם של פירוד, של רצונות, של גשמיות. חפשו את הדממה ותמצאו את החלקיק האלוהי בנשמה. מיקוד הקשב מעיר דבר דומה בנשמה ומחוצה לה. אם תרצה לחפש את הדממה האלוהית - תמצא את היכולת של דממה, של ריחוק מהגשמיות בחפצים דוממים ובפרט בטבע. עולם האצילות משתקף בטבע: דומם בדומם. עצים, פרחים ואבנים טומנים סוד של דממת הנשמה לפני האל. 

העולם הגשמי מלא בדינים. מילים הן דינים. גם כשמשמעות המילים חיובית, ביטוי מילולי תמיד קובע גבולות. עולם האצילות חסר מילים - רק מוזיקה ודממה יש בתוכו. העולם הזזה קרוב אלינו. המפתח לעולם הזה נמצא קרוב לכולנו - הוא בטבע הדומם. אנחנו יכולים ללמוד את הדממה מהטבע ולהוסיף את המימד האנושי - הכרת עצמינו והכרה שאנחנו עומדים בפני הלא נודע. כששאתה עומד מול קיר של חושך ודממה העיניים נפתחות לראות מראות אלהים - מראות של בינה על עצמך ועל העולם. אותיות הדיבור וההבנה בצד של הנברא, אך הדממה היא כל כך מוחשית היא שפת קודש של דיבור עם האל. 

понедельник, 31 декабря 2018 г.

שער לרפואה ולניסים: הרפיית גומלין

שער לרפואה ולניסים: הרפיית גומלין: סוף סוף קבלתי שם לתרגיל של התמודדות עם כאב גב עליון שאני עושה מידי פעם לעצמי. התחלקתי בסוד עם קרובי והם גם מצאו בו תועלת. כעת בהשתלמות כאב...
צמיחה של אדם באה עם  ההתגברות על ניסיונות רבים והתמודדות אמיצה אתם. לגדול זה כואב. מי שנמנע מהכאב הזה ,נעצר ובעצם, כוחות החיים שלו הולכים ומדלדלים. לדעת להתמודד זו לא הגנה עצמית אלא התקפה, כלומר זהו צעד חשוב קדימה.  

צמיחה אישית מתקיימת דרך על ידי  מפגש חוזר ונשנה עם חוסר אונים המתבטא בצורות רבות: אכזבה, עזיבה, שינוי מקום מגורים, מוות של קרובים. בכל פעם מחדש האדם הכאוב מתרסק וקם, נופל וחוזר. חוסר אונים הוא אחד מיסודות העולם. מי שבורח מקיומו, לא יכול באמת להתמודד. 
שלמה המלך קרא לזה "עניין רע" אך אנחנו יכולים לקרוא לזה מוות. המוות הוא כישלון  החומר. החומר  הוא ריבוי של צורות קונקרטיות ספציפיות, "זה ולא אחר": דווקא הגוף הזה, דווקא המאכל האהוב, דווקא הסרט שהמליצו החברים. המוות מוחק את החומר את העולם שלנו כאילו הוא בנוי מחוֹל על שפת הים. 
גשמיות העולם אינה רשעות, אך היא "עניין רע" - עניין המוות המובנה בכל דבר אינדיבידואלי וחי. מוות הוא חלק מהחיים. מי שבורח מהמוות הוא בורח גם מהחיים כאישיות אינדיבידואלית, המתמודדת עם החיסרון האישי וסוללת מסילה בעולם הסוער. קבלת החיים נמדדת ביכולת של אדם לא להיאחז ב"דווקא זה" אלא רק ברוח, במוזיקה ובמשמעות. הגשמיות בשבילו היא רק לבוש חשוב, המשקף את האישי שבו אך מתחלף.
עזיבת הריבוי (חשיבות יתרה לגשמיות) היא קבלת האיחוד המבוטא ב"שמע ישראל" ובפרט באמירה "אחד". ברור שאחד לא מתייחס לאלוהים. אנחנו לא צריכים אמירה שאין הרבה אלוהים. אנחנו לא צריכים אמירה שבאלוהים אין חלקים. אלוהים מתחיל במקום שנגמרות המילים, ואין לנו לומר על אלוהים כלום - רק על עצמנו, והעולם שהוא כלי להנהגת האלוהים. הנהגה בה הצורות הגשמיות מתחלפות ונמחקות כארמונות מחול והרוח המרחפת-על נשארת לנצח. יהוה אחת הכוונה לקבלת ביטול היש ביטול הקיום האינדיבידואלי והגשמי על הבדליו. המילים המגדירות והמפרידות בין העצמים מתות וקמות לתחייה. הרוח הנצחית באיחוד כל נשארת לעולמים.



среда, 28 ноября 2018 г.

חנוכת הבית

חנוכת הבית וקביעת המזוזה בבית חדש של ד"ר בילצ'ינסקי. 

פתח הבית הוא מקום עתיק של הקרבת קרבנות. דם הקרבן נמרך על המזוזות - כך ביציאה מעבדות לחרות. כל הקרבה הוא יציאה מעבדות לחרות, מגשמיות לרוח, מחניה לתנועה. בשביל להשתנות יש להקריב קרבן. כל צעד מקריב את המנוחה, מרחיק את העבר. העבר מת כמו כבש. הדם שלו נשפך ונמרח על הדלת, על המשקוף. כשיוצאים מהדלת, העבר נשאר מאחור לטוב ולמוטב. לא בכדי בזוהר כתוב שמפתן הבית - מקום של מזיקים.

בשינוי תמיד יש מקום להינזק. הדרך זה מקום של סכנה. להישאר בביצה של יש הוא הרעל המתוק של גשמיות, ההתמכרות שבנחלה, בארציות. אנחנו רוצים דברים קונקרטיים, פרטים במיוחד פרטים בעלים עוצמה וחמדה. לא בכדי מקור הגשמיות נקרא "ארץ" מהמילה רצון. פרטים זה גשמיות הכללות זה רוח. פרטים זה עצירה, רוח זה תנועה שלא נדבקת לצורות פרטיות ולרצונות, מוכנות לוותר. כשאדם סוגד לפרטים בעלי עוצמה זוהי התמכרות - מקור של כל חטא רוע.

התמכרות לרצון, לפרות, לתוצאות, ל"אני יודע", ל"זה -דווקא". כל התמכרות היא התמכרות לגשמיות. כל התמכרות היא עצירה, חוסר יכולת לשנות, עולם עפל של לית ברירה. אבל יש דלת, ויש מזוזה. במזוזה - פסוקי שמע ישראל. שמע ישראל זה לא תפילה. זה מדיטציה של איחוד, של אחדות כל וביטול השוני, של הכללה: "אחד". כשמדברים על השם - מדברים רק על עצמינו, רק על הצד המקבל כי מהות האל אינה מתבטאת במילים. כשאומרים אחד - האיחוד הוא תודעה שלנו ולא מהות האל שהוא לא במילים בכלל.

השוני הוא קיום עצמאי ומובחן. השוני הוא  כלל הקיום והוא גם ריחוק מהאחדות ומחוסר אבחנה בין הפרטים. זה - מקור של כל ה-"יש", בריחה מהאין סוף . השוני תומן שינוי,צמיחה, חיות. ששת ימי המעשה - זה זמן של השנוי והשוני. השבת זה זמן של אחדות ועצירה. זה מקום של ביטול חיי עשיה הפרטיים. שבת גם מגבילה יציאה מהתחום. אין טיולים. שב ותתאחד עם השמיים והארץ והאנשים שמתפללים לידך בבית כנסת.

שם שדי נקרא במזוזה והוא ממקד את התודעה שלנו על התכונות החשובות של העולם הקשורות לשינוי . "שדי" הוא שם של ספירת היסוד שנקרה גם "כל". זה סיכום ההכנות לקראת הגשמה, יציקה לצורה גשמית עצורה ומוגמרת. יסוד זה גבול בין שינוי לשבת. בין עשיה להודיה. משיח בן יוסף לקראת משיח בן יהודה. בספירת יסוד השם נקרא שדי: ראשי תיבות "שאמר לעולם די". זוהי הגבלה על השינוי שמגשימה אותו (גבול זה הגשמה כבר אמרנו?) - תשתנה עד כה ותעצור, זה כמו שבת בתוך ימי חול. צא מהדלת ותגיע ליעדך. עצירה זה "עפרון שחור של מוות שמצייר גבולות החפצים והרצונות ומחיה את הכל".

 השם השני בספירת ביסוד הוא "אל חי":  המציאות המשתנה, חיה שבשינוי ובעשיה. לא בכדי יוסף, איש היסוד היה איש המעשה והשינוי. צדיק - זה אדם הזורם עם המציאות, יוצא מהדלת, נמצא רלוונטי ודבק ברצון השם באשר הוא (גם כשרצון השם הוא להעלות את בנו בהר המוריה).

כל פתיחת הדלת מתרגלת באופן לא מודע לשינוי, לקרבן לחיים ולמוות. זה לא עובר דרך השכל. אך הנשמה מרגישה שהפעולה הפשוטה של יציאה מהבית תעונה במשמעות פסיכולוגית ומיסטית. 
יש אנשים עם חרדות לצאת מהבית והם נשארים בכלא של אי שינוי שנים רבות. נתייחס בכבוד אליהם ולסבלם. התמכרות לאי שינוי, חרדה מהדלת נמצאת בקטנה אצל רבים. בפתיחת הדלת אנחנו יוצאים לעולם של יצירה וניסיונות, סכנות והצלחות וגם כישלונות. אנחנו מעזים לחיות. מעזים לטעות. מעזים לחיות ולמות. רוח זה שינוי. עצירה היא גשמיות שיכולה להיות קדושה אם היא מוקדשת, אם היא לא לעצמה אלא "בשביל", נמלכת במשמעות.

אני נכנס לבית חדש, מקום הגשמה, עצירה, שבת אחרי שנים של תנועה מתמדת. בבית יש דלת ויש מזוזה - גבול בין מנוחה לשינוי. מה שומר עלינו מפני המזיקים של תנועה? קדושת המחשבה שבמזוזה, פסוקים של שמע ישראל - על אחדות הכל ועל הקדושה בלב הבריאה. 

среда, 31 октября 2018 г.

פרשת השבוע באור הנבואה: לך לך אברהם הוא מידת החסד. מידת החסד זו מידה קשה....

פרשת השבוע באור הנבואה: לך לך 
אברהם הוא מידת החסד. מידת החסד זו מידה קשה....
: לך לך  אברהם הוא מידת החסד.  מידת החסד זו מידה קשה. חסד זה חוסר גבולות, אפס מגבלות. העולם הנברא הוא מגבלה. ריחוק מהאין סוף. אז מה?...
לך לך 

אברהם הוא מידת החסד. 

מידת החסד זו מידה קשה. חסד זה חוסר גבולות, אפס מגבלות. העולם הנברא הוא מגבלה. ריחוק מהאין סוף. אז מה? האם חסד הוא מוות? האם חסד הוא העלמות מעולם המגבלות? הפסקת הסבל הטבוע בעולם הגשמי? מגבלות וחוקים גם כוללים סוג של מוות - צורה מוגמרת היא סוג של עצירה וסוף. אך החסד המוחלט והסרת המגבלות הם סוף הצורה בכלל, פיצוץ.

יש אנשים שרואים בהרס סוג של התקרבות לאלוהים. 

אכזריות של מחבלים ורוצחים הערבים היא קליפה רעה של מידת החסד עליון. בני אברהם הישעאלים רואים בהרס סוג של חסד - הסרת כבלי העולם המוגבל.  פרא אדם - ככה הגדירה אותם התורה. חסד בהשמדה. דבקות במוות. מקור הרעיון הזה פחות ביזארי מכפי שנראה. העולם הגשמי, העולם המוגבל והוא מרוחק ממהות האלוהים מהאין סוף.  להתקרב - להשרף. "לא יראני האדם וחי". בני ישראל בהר סיני ברחו מהתגלות הקרבה, מאהבת השם שהיא כמו אש אכלת כל. הם התרחקו לאהוב את השם מרחוק. ממרחק עולם הגשמי מתוך החיים בלי הרס המגבלות.

אברהם ידע את סוד החסד שבקדושה

חסד של קדושה לא הורס את הדינים והגבולות אלא ממתיק אותם. הדרך להמתקת הדינים הוא על ידי התיחסות למשמעות הרב מימדית של המציאות המוגבלת. העולם הגשמי והמוגבל הוא לא אוסף של חוקים ודינים ללא גמישות ללא רוח, ללא "בשביל מה". העולם של אלוהים הוא חי, מלא משמעות, ובפרט משמעות החוקים יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות. אנחנו יודעים שאדם שלא יודע את התורה בדרך כלל שוקע ב"חומרות". תלמיד חכם נזהר מלהחמיר, במיוחד על אחרים. אברהם ידע להכיל את בני דורו עובדי אלילים, רחוקים ממוסר האלוהי. הוא ידע שמעל חוקי התנהגות וחוקי דת ומזלות יש את מידת הרחמים שהיא משותפת עם מידת הדין ביצירת חיי משמעות ועולם המתוקן.

חסד הוא מקור של ספירות העליונות 


משמעות נוחתת על העולם מכתר,חכמה בינה ותפארת. משמעות מקוננת בעולמות העליונים. משמעות של כתר עליון בשלוש עשרה מידות הרחמים. משמעות החכמה במוזיקה של העולם. משמעות הבינה בפילפול והשוואה. משמעות התפארת בסיפור ומידות טובות.  ואז מגיעים לספירת המלכות - שם בית של דינים ללא משמעות מלבד יראת שמיים שהיא ריחוק מאלוהים. ריחוק המחיה, המקבל משמעות מגבוה. דינים מכריזים על אשמים אך מידת הרחמים חובשת את פצעי רוח בנפשינו. אנחנו לא עם אכזר. איננו שמחים לנקום באויבינו. איננו רוחצים ידיים בדם. החכמה והתפארת ימצאו עילוץ להצדיק. ואם לא - מידת הכתר תנקה את הלכלוך. חסד - זה דבר מסוכן אך לא מסוכן בידיים רחמניות.